בזמן האחרון אימצתי במרפאה פרקטיקה חדשה: כשמטופל נכנסת אלי לחדר ואני מבין שסיבת הביקור איננה הסתמנות החשודה כנשימתית זיהומית, אני שואל אם יהיה נוח לו יותר בלי מסיכה. היה והמטופל מסכים, שנינו מסירים מסיכות.
בטור דעה קודם כאן הפניתי לסקירה של בסיס המידע המחקרי בנוגע לעטיית מסיכות והראיתי שאין ראיות לכך שעטיית מסיכות גורפת בציבור מונעת תחלואה. עטיית מסיכה גורפת בציבור איננה רפואה מבוססת ראיות (EBM). עובדה שבוטלה חובת עטיית מסיכות גם בחללים סגורים והתחלואה רק יורדת.
מצער בעיני שהמוסדות היחידים שבהם הטקס המיותר הזה נותר בעינו היום הם מתקני הרפואה, והציבור היחיד שנדרש להמשיך לקיים הנחיה שאיננה מוכחת רפואית הם דווקא צוותי הרפואה.
לא מן הנמנע שההדהוד האמפטי, החשוב כל כך לתקשורת מטפל-מטופל ומושפע מנוירוני המראה שבמוח, נפגע בעידן המסיכות. האם לעטיית מסיכות יש תרומה להתגברות האלימות נגד צוותי הרפואה?
במה שנוגע למפגש מטפל-מטופל, הדבר שונה. זו סיטואציה ספציפית ומשתנה עליה צריכים לחול כללים שונים לפי התנאים. כשמדובר במטופל עם הסתמנות חשודה, יש מקום להתמגן. אחרת, מדוע צריך האורולוג לעטות מסיכה במפגש עם מטופל שבא בגלל ערמונית מוגדלת? מדוע רופאת המשפחה צריכה לעטות מסיכה במפגש עם מטופלת שבאה בגלל אנמיה?
רוב המטופלים מופתעים מההצעה שלי אך נענים ברצון ובשמחה. כיוון שהמרפאה פועלת כשלוש שנים, יש מטופלים שפניהם נחשפו לי בפעם הראשונה במלואם. האמת - זה מרגש, ויש הפתעות. משהו בהסרת המסיכה גורם גם לעיניים להיפתח ולגבות להיות פחות מכווצות וחמורות סבר, כפי שהן עם המסיכות. לתחושתי זה הופך את המפגש לאמפטי יותר. לא מן הנמנע שההדהוד האמפטי, החשוב כל כך לתקשורת מטפל-מטופל ומושפע מנוירוני המראה שבמוח, נפגע בעידן המסיכות. האם לעטיית מסיכות יש תרומה להתגברות האלימות נגד צוותי הרפואה? בילדים כבר הראו מחקרים את השפעתה השלילית של עטיית מסיכה על התפתחות שפתית, תקשורת ועל אבני דרך התפתחותיים.
לאחר שנתיים שבהן הופקע מאיתנו שיקול הדעת הקליני על ידי משרד הבריאות, על הקהל המקצועי להשמיע את קולו ולא להסתפק בעמדה של ממלא הנחיות
אין סיבה, אם כן, מדוע לא להפסיק מיד את חובת עטיית המסיכות בבתי החולים ובמרפאות. במחלקות ובמיון קורונה תימשך הפרקטיקה הזו, וגם כאשר המטופל מציג תסמינים חשודים. בכך תושג הגנה נאותה על הצוות ועל המטופלים ללא פשרות על הבטיחות. הדבקה אסימפטומטית היא בשולי השוליים.
לאחר שנתיים שבהן הופקע מאיתנו שיקול הדעת הקליני על ידי משרד הבריאות, הגיע הזמן שאנחנו אנשי הרפואה לא נסכין עוד עם הנחיות שאינן מבוססות ראיות ואין בהן היגיון קליני. על הקהל המקצועי להשמיע את קולו ולא להסתפק בעמדה של ממלא הנחיות.
אני מקווה שבתוך המרחב מטפל-מטופל אני יכול להביא בכך לידי מימוש מעט מהאוטונומיה שלי כרופא. כשהמטופלים יוצאים מחדרי לחדר ההמתנה של המרפאה, אני מזכיר להם לעטות מסיכה בצאתם. על פניהם הגלויות אני מזהה לרוב אכזבה. מה ההיגיון? שאל אותי אחד. אין היגיון, אני מסביר, אבל עדיין אלו ההנחיות. גם אני משתתף בטקס הפגני הזה ועוטה על פני מסיכה כשאני יוצא מהחדר.
בטלו את ההנחיה המיותרת והמזיקה הזו. תנו לנו לראות את המטופלים שלנו, אפשרו להם לראות אותנו.
הירשמו לקבלת עדכונים בנושאים שעלו בכתבה
